מאת: תמי פישל
שם: ליבי
עיסוק: מנחת קבוצות
גיל: בת 48
עם עטיפה
לא תכננתי את זה ככה. עד לפני שנתיים עבדנו יחד מהבוקר עד הערב, מפנטזות על משרד מלא עובדים, שבהפסקת הצהרים משתרעים על שזלונגים שנפרוש בסטודיו שיהיה לנו.
״מה זה שזלונג?״ אני זוכרת ששאלתי את ליבי.
חחח…ליבי צחקה והראתה לי תמונה. ״רואים שאת לא יודעת להירגע כמו שצריך״, צחקה לעברי.
כמה היא צדקה. כשאני מתלהבת, אני כולי אדרנלין. 24 שעות ביממה חשבתי על המיזם שלנו. המדינה הייתה בסגר, אנשים לא יצאו מהבית, לא פגשו, לא לחצו ידיים ואני, אני קמתי כל בוקר מוקדם, נכנסתי לאוטו כבר ב-7 וחצי ונסעתי לרמת גן, לבית של ליבי.
במהלך הנסיעה האזנתי בפול ווליום לפלייליסט שהנעים לי את התקופה. שירים כמו: ״אל תעזבי ידיים״, ״מקום ליותר, ״לחיות״, “Keep Me in Your Heart”, ועוד ״כל מיני שירי פסטיגל״, כמו שליבי כינתה את הפלייליסט שלי.
״חניתי״ סימסתי לליבי כהרגלי.
״ישששש אלוהה״ ליבי סימסה לי חזרה.
חייכתי לעצמי. נהניתי מאד להגיע אליה כל בוקר, לחשוב יחד, לקדם את המיזם שלנו, לחלוק הרהורים עם חברה שהפכה לשותפה או להיפך, תלוי את מי משתינו שואלים. ליבי עשתה הכל כדי שארגיש אצלה בבית, דאגה שיהיה נעים, שיהיה טעים ובאמת היה.
ככל שהתאהבנו יותר בפיתוח המיזם שלנו, כך גבר הרצון שלנו להתקדם איתו, אבל שותפות זה דבר מורכב מסתבר. לצד הצחוקים בינינו, הדאגה ההדדית, הרגישות האינסופית, התגנבו ליחסים גם אי הבנות ותסכולים, תשאלו על מה? זאת שאלה טובה.
מההתחלה היה לנו הרבה כבוד אחת לשנייה. אני אפילו חושבת שהכבוד הלך והתעצם ככל שההיכרות העמיקה. אז מה בכל זאת הביא לקרע? אם שואלים אותי, זאת עדיין שאלה גדולה. למרות שרוב התקופה חשבתי שהשהות הזו הצילה אותי מתקופת הקורונה, היום אני חושבת שהיא זו שהביאה למשבר ולפיצוץ. בילינו את רוב שעות היום יחד, עבדנו במהלך היום, עשינו ארוחות משפחתיות משותפות, יצאנו יחד בערבים עם בני זוגנו. באותה תקופה, ליבי גם הייתה חלק מקבוצת ספורט שאני מאמנת אז גם את זה עשינו יחד. בקיצור היה עמוס.
הראשונה לזהות את העומס הייתה ליבי. זמן קצר אחרי שהציעה בהתלהבות שניקח את המיזם שלנו שלב אחד קדימה, היא הודיעה שהיא קורסת. עמוסה רגשית, לא מצליחה לתפקד יותר, צריכה חופש. חופש ממני ומהעשייה שדורש המיזם. הודיעה ויצאה.
נותרתי לבד.
לא הבנתי.
נפגעתי.
בלי עטיפה
זמן קצרצר אחרי שליבי חזרה מהחופשה, בבוקר יום ההולדת שלה, בעוד עוגת יום ההולדת המפוארת שהזמנתי לה מראש עושה את דרכה עם שליח לביתה, היא שלחה לי מייל רשמי וקר והודיעה שהיא רוצה שנפסיק את השותפות בינינו, שכל אחת תמשיך לדרכה.
אני נשארתי המומה, לקבל הודעה כזו במייל? מי עושה כזה דבר? לאן נעלמה ליבי החברה הקרובה שלי? מה עם החברה שביקשה ממני לא לעזוב ידיים? זאת שחלקה איתי אינספור רגעים, סודות ועוד הרבה דברים כמוסים.
נכון, במהלך החופשה שלה, ניסיתי להבין ביני לבין עצמי מה משאיר אותי לעבוד איתה, למה אני לא מתרחקת ממי שרוצה ממני מרחק, ממי שהעניקה לי שותפות כל כך משמעותית אבל בבת אחת פירקה אותה ואותי לרסיסים.
עוד בתחילת השותפות הזהירו אותי סובביי מלערבב בין חברים לעבודה. לכן, לקח לי הרבה זמן להתקרב אליה, אבל בסוף התקרבתי. לקח לי הרבה זמן להיפתח בפניה ונפתחתי.
ליבי, זאת שחזרה מהחופשה, נסגרה.
הפסיקה להתקשר, הפסיקה את מבול ההודעות היומיומיות שנהגה לשלוח, וימים ספורים לאחר שהודענו לצוות שלנו על הפרידה, ליבי נעלמה מחיי.
מאז עברו כבר שנתיים. לא נפגשנו. כן, ראיתי אותה לפעמים ברשתות החברתיות, בהודעות ששיתפו אותי מכרות משותפות, אפילו היא חלפה על פניי כמה פעמים בכביש. לא הצלחתי לתפוס איך אפשר להיפרד מחברה כל כך טובה, בלי להסביר, בלי להתגעגע.
אני עדיין לא מצליחה.
העטיפה הזו שעטפה אותה, זו שגרמה לי להאמין שהחברות הזו חזקה יותר מכל עסק כזה או אחר, נקרעה.
אבל רגע, כתיבת סיפורים מדכאים זו לא ההתמחות שלי ולחיים יש תכניות משלהם. לשמחתי, הקלישאה שמכל משבר צומחים למקומות הרבה יותר גבוהים, הוכיחה את עצמה. אני ממשיכה לקדם רעיונות נפלאים לבד, עם הרבה שותפים לא רשמיים, אני ממשיכה להאמין ולהקיף את עצמי בחברות נשית אמיתית, כזו שמקבלת אותך בלי תנאים, בלי ביקורת הורסת, כזו שמעצימה אותך ושעוטפת אותך בלי להרפות, ברגעים קשים וברגעים מרגשים.
ומה עם ליבי? ליבי התאחה והתמלא מחדש.
כל הכבוד תמי. יישר כוח על היכולת להתרומם ולמצוא את עצמך מחדש
מעורר הרבה מחשבות על חברות , קשרים ופרידות.