העטיפה של שרה

כתבה: תמי פישל

שרה ירדן , פנסיונרית בת  68

עם עטיפה

את שרה לא פגשתי מעולם פנים אל פנים. הייתי אצלה רק פעם אחת בבית אבל הגעתי רק עד לפתח הדלת. נסעתי עד אליה כדי להניח לה ליד הדלת מתנה בהפתעה לכבוד החג. חוץ מהפעם הזו, פגשתי אותה שלוש פעמים בשבוע אבל בזום, דיברנו הרבה אחת על אחת בטלפון ובמפגשים הקבוצתיים אבל מעולם לא נפגשנו בלי פילטרים.
ההיכרות הייתה במסגרת מיזם חיבוק שיצרתי לגיל השלישי, מפגש סיפור חברתי ששרה הייתה אחת המשתתפות בו. היא מאוד רצתה להצטרף לשעה המיוחדת שלנו שכללה הקראה חיה של ספר ושיח מעשיר בין המשתתפות. כל מה שהיה צריך זה להתחבר לזום ושרה, כמו מרבית המשתתפות הייתה צריכה עזרה עם ההתחברות. מכיוון שהפן הטכנולוגי היה אחד האתגרים הקלים עבורנו, השתלטנו לה על המחשב מרחוק, הדרכנו אותה באופן אישי וסייענו לה בהתחברות לכל מפגש.
כל מפגש שפתחתי, שרה כבר ישבה מוכנה ליד המחשב. לעיתים פתחתי 20 דקות לפני הזמן ושרה כבר ישבה שם. זה תמיד זרק אותי לכל מיני מחשבות: מה היא עושה בשאר היום? האם היא חוששת שנתחיל בלעדיה? או שאולי מוטרדת שלא תצליח להתחבר?
בדרך זו או אחרת כל מפגש קרו לה תקלות. פעם המיקרופון לא התחבר לה, פעם המצלמה זזה וכיוונה לתקרה, פעם החיבורים התנתקו, כל התקלות האפשריות התרחשו אצל שרה.
כמו שאמרתי, לא נפגשנו פנים אל פנים מעולם ומהתרשמותי בשלט רחוק, ייחסתי את כל התקלות לגיל של שרה, לעובדה שאינה טכנולוגית, שאולי אינה שומעת טוב או שאינה קולטת מספיק מהר.
לא נתתי לה להרגיש את מחשבותיי ותמיד נהגתי בסבלנות כלפיה. ונדרשה סבלנות רבה. לעיתים במהלך המפגש שכלל כ-15 משתתפים, שרה דיברה ולא שמה לב ששכחה לפתוח את המיקרופון ולכן החמצנו את רוב דבריה, לעיתים ביקשה את רשות הדיבור אבל לא ראינו אותה כי המצלמה נכבתה ועוד ועוד מיני תקלות.
למרות שלא נפגשנו מעולם, הצלחנו ללמוד על שרה הרבה דברים מהמשבצת הקטנה של הזום. שרה ישבה תמיד מול המחשב כשמאחוריה שלל ציורים מרהיבים. די בהתחלה שאלתי אותה לגביהם ושרה בצניעותה סיפרה שאלה ציורים שהיא בעצמה ציירה.
מאחורי כל ציור היה סיפור יפה וכל מפגש הייתי מדמיינת איזה מהתמונות אבקש ממנה לרכוש לסלון ביתי.
בזכות כל הסיפורים, המפגשים, המחשבות שחלקנו יחד, חשבנו שידענו על שרה הרבה דברים עד שיום אחד שמתי לב במהלך המפגש ששרה קמה ויצאה מהחדר.

בלי עטיפה

משהו לא הסתדר לי בעין ולא הבנתי מה זה בדיוק. לקח לי כמה שניות להבחין ששרה והכסא עליו ישבה, היו כמעט באותו הגובה.
כן, גם אני נדהמתי לגלות ששרה היא אישה קטנת קומה (גמדה).
פתאום כל הקשיים עליהם התעקשה להתגבר כדי להתחבר למפגשים שלנו, קיבלו משמעות שונה לחלוטין. פתאום הבנתי למה פעולות פשוטות כמו: ״תסתכלי מאחורי המסך למעלה ותחפשי את החיבור ל…״ לקחו לה זמן לעיתים.
העטיפה הזו היא אמנם חיצונית אבל כמה היא גרמה לי להסתכל אחרת על שרה, להעריך את המאמצים שלה, את הרצון שלה ואת כל ההצלחות שלה.
ההיכרות עם שרה בעיקר יצקה משמעות משמעותית יותר וכפולה לביטוי ״הכל פרופורציות בחיים״.

מה דעתכם על הסיפור ? כתבו כאן למטה בתגובות

לסיפור הבא מסדרת העטיפות>